הארה - האינטגרציה


תהליך ההטמעה הוא תהליך ההתבגרות של המודעות, והוא אחד מארבעת ההבטים של תהליך האינטגרציה.
כמו שלרכב דרושים ארבע גלגלים תקינים כדי ליסוע כך גם אני צריך לטפח את כל ארבעת ה"גלגלים" שלי: הפיזי, האינטלקט, הרגשי והמודעות (רוחניות). התפתחות אחד מהם אינה מחייבת את בריאות השאר. לדוגמה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה שמעשן, אוכל ג'אנק, לא מתעמל ושותה, לא יהיה בריא פיזית למרות האינטלקט המרשים והמטופח. באותה מידה מורה ליוגה שהוא בריא מאד פיזית יכול לסבול מבעיות רגשיות כתוצאה מדפוסי אינטימיות שנרכשו בילדות ומעולם לא טופלו.

נהג משאית נוסע 120 קמ"ש כשלפתע הוא רואה פרצוף בחלון המשאית.
מופתע הוא מביט החוצה ורואה איש עומד על אופנוע מרוץ לצד המשאית
מושיט סיגריה לעברו וצורח.
נהג המשאית מנמיך את החלון והאופנוען צורח שוב לעברו: "יש לך אש?"

"כן יש לי" משיב נהג המשאית ומגיש את המצת שלו, "אבל תיזהר שלא תיהרג".
"אה, זה בסדר, אל תדאג" משיב האופנוען בביטול, "ירדתי לפחות מחצי קופסה ביום".

הההבטים השונים משפיעים אחד על השני אבל בריאות ובגרות אחד מהם, אינה מחייבת את בריאות ובגרות האחרים. נקודה זאת חשובה משום שלעיתים יש אמונה שגויה שה"הארה" מתמירה את המחפש למעין סופרמן אנושי, אבל התבגרות המודעות היא רק הבשלת אחד מתוך ארבעת ההבטים. אמנם, בדרך הכלל הפחות מוכר, ולכן לרוב המושך, המסקרן, והמרהיב שביניהם אבל השאר אינם פחות מופלאים או חשובים, רק יותר מוכרים.

לעיתים ניתן להציץ אל טבע ההארה דרך מאמץ מרוכז ותרגול אבל תהליך האינטגרציה דורש שינוי של סגנון חיים כדי לטפח את כל ההבטים. נדרשת ההכרה שלהתבגר היא מחוייבות לתהליך הנמשך כל חיי שמשמעותו בין היתר לבחור בחיים בריאים ולחדול, או לפחות לצמצם, את ההתנהגויות והדפוסים שפוגעים בי וכתוצאה מכך באחרים. יש אמרת זן לגבי מהי הארה: התלמיד שואל מהי ההארה והמורה עונה: "חטוב עצים ושא מים".
לעיתים המחפש יוצא לדרך כדי לברוח מסבל, (כשאהיה מואר אהיה שרוי באושר תמידי, או לפחות בכל רגע שאבחר) או כדי להיות חשוב ומיוחד בעיני עצמי ואחרים. (איזה מועדון אקסלוסיבי יותר מלהיות מואר?)
למרות שההנעה הראשונית היא שימושית שתי המטרות יסתברו כשגויות. כאב עדיין אפשרי גם לאחר ה"הארה", כל עוד אני חיי, ואם הארה מובילה לדבר כלשהוא, היא מובילה מחשיבות ומיוחדות לרגילות ופשטות גדולות יותר ויותר. מהי הארה? חטוב עצים ושא מים או עשה כביסה ושטוף את הכלים. מה הצורך במיוחדות כשאין מי שיקיים את הסיפורים שלי, או כשלפחות קשה לי יותר ויותר להאמין בהם?
אני עושה את מה שצריך מתוך פשטות: אני מטפל בגופי. הוא כל כך משתדל להיות בריא וחזק, הוא כל כך מתאמץ מדי יום ביומו, למרות כל שאני עושה כדי להקשות עליו. עולה בי חמלה כלפי הגוף ש"הושאל" לי. המעט שאני יכול לעשות זה לדאוג לו בחזרה.

אולי לאכול קצת יותר בריא, להתעמל מדי פעם, לעשן פחות אם בכלל...אילו אינם דברים מיוחדים אבל לפגוע בגוף זה לפגוע בעצמי. אני מטפח את האינטלקט. זהו אמנם האספקט המפותח ביותר במערב אבל לשכב כל היום מול הטלביזיה הופך אותי לבטטה. אולי לראות הצגה או לקרוא ספר טוב יעזור. בתור ילד הסקרנות הטבעית שלי לא ידעה גבולות אבל ככל שאני מתבגר היא דועכת. האינטלקט אינו פחות חשוב משאר ההיבטים. ההיבט הרגשי לרוב חסר כמעט כמו התודעה. פניו השונות כוללות בין היתר: אינטימיות ומערכות יחסים עם בן או בת הזוג, ההורים, החברים, הילדים, הסביבה, ואת דפוסי ההתנהגות המכוונים והמלווים אותי מילדות . הטיפול בהבט הרגשי מורכב וארוך ומחייב את הסרת המסכה והמיזוג בין מי שלמדתי להיות או להעמיד פנים שאני כדי שיאהבו אותי ויענו על צרכיי, ובין מי שאני באמת. נדרשת גם התבוננות, לעיתים לא קלה וכנה, בדפוסי היחסים והאינטימיות שלי: ללמוד לתת ולקבל, לאהוב את עצמי ואת האחר, ולהיות אדם טוב, בן זוג, חבר, הורה, בן או בת ואולי להתפייס עם העולם.
זהו תהליך שלרוב מחייב סיוע בצורת תראפיות שונות מפסיכולוגיה על זרמיה השונים ועד לפסיכודראמה או תראפיה באומנות או תנועה.אין תארפיה אחת נכונה. לאנשים שונים נטיות ואופי שונים. אני בוחר את זאת שהכי מתאימה עבורי ולמזג שלי.

זהו תהליך הנמשך זמן רב ולפעמים דורש, אבל ראוי, ההופך את חיי וחיי הסובבים אותי לטובים יותר.

מודעות אינה מהווה, ואינה יכולה להיות, תחליף לעבודה רגשית. פגשתי מספר לא קטן של מחפשים שעמוק בליבם מקווים שמדיטציה תפטור את בעיותיהם הרגשיות. מדיטציה יכולה לאפשר מנוחה מההזדהות, אבל לעיתים נדירות אם אי פעם, היא מרפאה כאב רגשי. מודעות אינה בריחה אלא פתח לעולם שלם, חדש ומדהים ועם זאת פשוט ויום יומי.

טיפוח המודעות, ההיבט הפחות מוכר והמוזנח ביותר לרוב בחברה המערבית, לפחות בתחילה מבלבל ולא ברור. מכיוון שכמעט ואינו קיים בחברה המערבית אני חסר את הכלים הבסיסיים להערכה שיש לי לגבי שאר ההבטים. בהיבט המודעות אני כמעט כמו תינוק המתחיל מאפס. לכן עלי להיות זהיר ולבחור את התרגול והמנחה בתשומת לב. בתור התחלה אפשר להתנסות בדרכים וטכניקות שונות כדי לראות מה מדבר אלי. השפע עצום. ממדיטציית ויפאסנה המסורתית ועד למדיטציות האקטיביות של אושו. מסחרור סופי ועד לטכניקות שירה (chanting) בודהיסטיות. מטאי צ'י-צ'י גונג ועד לעבודה עם קואן. מיוגה ועד לטאנטרה... הטכניקות והזרמים רבים כמספר החברות האנושיות במהלך ההיסטוריה. מומלץ ללמוד קצת על הזרם והטכניקה שמדברים אלי, ולדבר עם אנשים שמתרגלים אותו כבר זמן רב. לכל זרם "צורה" משלו. כמו שלרקדן בלט "צורה" משלו, או למתאגרף "צורה" משלו. איזו צורה הכי מדברת אלי? אין טכניקה או זרם אחד נכונים. לכל אדם אופי ונטיות שונות ולכן לכל אחד חלק מהטכניקות יתאימו וחלק לא.

מרגע שבחרתי בתרגול מסויים מומלץ להתמיד. במיוחד לאחר שהתנסתי קצת ומצאתי את הדרך שמדברת אלי.זהו אינו תהליך של סיפוקים מיידיים (אם כי הם עלולים לקרות לפעמים) אלא תהליך של התבגרות הנמשך חיים שלמים. בחירת המנחה חשובה במיוחד. בדף השאלות נפוצות קטע העוסק בבחירת מנחה, אבל באופן כללי ולפני הכל, האם הוא אדם טוב? אדם שהייתם רוצים בתור חבר קרוב? האם יש לו חוש הומור? האם הוא מקבל ביקורת עצמית ויודע לצחוק על עצמו? אם התשובה לכל אחת מהשאלות היא לא - לברוח ומהר.

מנחה יכול להיות מבריק מבחינת היכולת שרכש כמודט, אבל אם הוא סובל מבעיות רגשיות, חוסר סבלנות או התקפי זעם לדוגמה, (התפתחות אחד ההיבטים אינה מבטיחה את התפתחות השאר) הנזק שייגרם יעלה על התועלת. מערכת היחסים בין תלמיד למורה בהיבט התודעה היא עמוקה וקרובה. בחרו את המנחה שלכם בקפידה. האם זהו האדם שאתם רוצים לצדכם כשעליכם לעשות את צעדיכם הראשונים במקום חדש לחלוטין? האם זהו האדם שאתם בוחרים בלב מלא להיות שותף לכברת הדרך הזאת של המסע? אם התשובה היא כן, (וזה בסדר לקחת את הזמן עד שאני משוכנע או לגשת לחפש מנחה אחר) אין זמן טוב יותר מעכשיו. כשההבטים השונים מחלימים נוצרת סינרגיה והסך עולה על חלקיו, כשביכולת כל היבט לתמוך במקום לגרוע משלושת האחרים, ואט אט, צעד לאחר צעד, בפשטות וכנות, אני עושה את הדרך חזרה הביתה.