הארה - ההתעוררות הראשונה


אחת הסיבות לבלבול הרב בנוגע להארה נובעת מהשימוש באותה המילה לתאר שני אירועים שונים ומובחנים: את ההתעוררות שהיא מיידית, ואת תהליך ההארה או תהליך ההטמעה והאינטגרציה המתרחש לאורך שנים.
רגע ההתעוררות הראשונה נקרא במורשת הזן "קנשו". לפעמים נעשה גם שימוש במונח "סאטורי" או במונח מהמורשת ההינדית " סויקלפה סמדהי". זהו הרגע בו, במפתיע ובת אחת, לרוב לאחר תרגול רב של טכניקת מדיטציה כלשהי אך לא בהכרח, מפציעה ההכרה בטבעה האמיתי של התודעה.

הסאטורי הראשון שלי התרחש לפני כאחת עשרה שנים במהלך סדנת מדיטציה: פתאום ,באחת,הפכתי מודע לכך שתשומת הלב אינה מופנית לאף אובייקט מנטאלי. אובייקטים מנטאליים הם מחשבות, רגשות ותחושות. בדומה לבועות סבון, הם הופיעו והתפוגגו אבל למרות ההבחנה בכל אחד ואחד מהם, התודעה לא התמקדה וננעלה על אף אחת מה"בועות". לא היה ניסיון להיאחז בהן או להתעלם מהן, לא היה כל ניסיון כלל. כל אובייקט מנטאלי נחווה בעת הופעתו. המודעות באותו הרגע מיידית וללא פער בין הופעת האובייקט וההבחנה בו הקורים בו זמנית.
התודעה נינוחה, חדה, וערנית לחלוטין. שרשראות מחשבה לא מתפתחות כלל, נמוגות עם הופעתן, או נמשכות רחוק אי שם ללא כל הזדהות. תשומת הלב ממוקדת באופן מוחלט בהווה. כמעט ולא ניתן להפנות אותה לעתיד או לעבר והניסיון להיזכר במחשבות חולפות או להמציא סיפורים על העתיד הוא לא נוח ואפילו מעיק פיזית. כל רגע הוא עצמאי לגמרי מהרגעים שלפניו.

אקט ההתבוננות העצמית חדל במידה ותורגל. התבוננות עצמית ומודעות הן הופכיות. להתבונן במחשבות, רגשות או תחושות דורש החלטה במה להביט, מודעות אינה דורשת או מאפשרת בחירה או הכוונה. אם לעשות שימוש באנלוגיה חלקית, אז התבוננות דומה לעדשת מצלמה העוקבת אחר אובייקט אחד בכל פעם בעוד שמודעות דומה יותר למצלמה המצלמת בו זמנית, ללא כל שיפוט וללא הכוונה את כל המופיע בטווח הראייה שלה.

שרשרת הזיהוי, שיפוט ותגובה או הזדהות לא מתהווה. יתכן ומופיע זיהוי שחוויית הסאטורי מתרחשת מזה זמן מה אבל שההכרה בכך קרתה רק עכשיו. כמו מראה, התודעה משקפת את כל העולה מולה ללא כל הכוונה, אפליה, או בחירה. תהליך הדיבור העצמי נפסק, או ממשיך במנותק, ללא הזדהות, משקל או השפעה. זהו רגע של מודעות חסרת אובייקט, "סמדהי" או "עדות" כפי שהוא נקרא לפעמים.
יתכן ובזמן הסאטורי ה"אני" נתפס כפי שהוא באמת – כעוד רעיון או מושג שכמו כל רעיון או מושג אחר הוא זמני וחולף. במקום להזדהות עם זרם המחשבות, הרגשות והתחושות החולפות והמזוהות כ"אני" המודעות משתקפת בעצמה, ועמה מתרחשת ההכרה המיידית: "זה הוא מה או מי שאני" או בקצרה: "אני זה".

הסאטורי הראשון היה רגע כביר ומופלא באמת. רגע שאין דומה לו. ישבתי על המזרון ודמעות זלגו מעיניי לאור החסד,היופי והפשטות וחיוך התפשט על פני הרטובות מדמעות שעדיין זלגו מאושר, ופרצתי בצחוק מתגלגל ומשחרר אודות החיפוש הקומי אליו הקדשתי את חיי, אחר מה שהוא יותר קרוב אלי מעצמי. אחר מה שאי אפשר לחפש כי הוא תמיד שם. שעות אחר כך כשחזרתי לדבר, הדבר הראשון שאמרתי היה: "לא ידעתי" כי לא ידעתי שזה אני, לאחר מכן: "זה כל כך פשוט וקל" ולבסוף: "זה כמו לחזור הביתה".

חוויות הסאטורי הבאות שלי לוו לעיתים קרובות אם כי לא תמיד או בהכרח, הרשימה אינה ממצה או מחייבת, באושר, שלווה, שמחה,ענווה, הודיה, פשטות, אחדות, רוגע, נינוחות, קדושה, הרפיה, הקלה, חוסר מאמץ ותום. קלילות, חמלה וצחוק נבעו מכך שסוף סוף הכרתי בכך ש"זה אני". כל השאלות נעלמו, המודעות מקיפה והידיעה מוחלטת, בלתי ניתנת להכחשה וחד משמעית. כל שאלה שייתכן והייתה לי איבדה את טעמה. לרגע חזרתי הביתה וגיליתי שבעצם לא עזבתי מעולם.

משך הסאטורי, רגע ההתעוררות הראשונה או החוויה הישירה של התודעה, משתנה מאדם לאדם ויכול להמשך ממספר שניות למספר דקות או אפילו שעות. במקרים נדירים מאד אף ימים ושבועות, אבל לבסוף כמו כל חוויה הוא יחלוף. יתכן שהשפעתו של רגע הסאטורי תימשך לזמן רב בייחוד אם התנאים לעיבוד החשיפה הראשונה טופחו מראש.

זהו רגע נדיר, יקר לעין ארוך, ומכונן אבל הוא רק הצצה. ברגע שהוא חולף הוא נמוג. זיכרון של חוויה אינה החוויה עצמה. זיכרון של צחוק אינו צחוק. כל חוויה באשר היא, חולפת מעצם טבעה. ההתעוררות הראשונית פותחת את השער והינה מהותית ולרוב חיונית להארה. רוב המחפשים יחוו אותה שוב ושוב לאורך הדרך, אבל היא רק הצעד הראשון בדרך אל ההטמעה.

על כיצד היא מוטמעת בחיי היום יום בדף הבא: הארה - הטמעת ההתעוררות