הארה - הצעד האחרון


מהנדס מחשבים ובנו הקטן הולכים ברחוב. לפתע פונה הבן אל האב ושואל אותו:
"אבא, אפשר לשאול אותך שאלה?"
"בטח בן" משיב האב ומלטף את ראשו של בנו בגאווה.
הבן מסתכל אל השמיים ושואל: "אבא, למה השמש זורחת?"
המהנדס שוקע לרגע במחשבה ואז עונה:"בן, אם זה עובד, על תיגע בזה".

ב333 לפני הספירה אלכסנדר הגדול הגיע לגורדיום ולארמון של מלכי העבר של פיריגיה. למידס, מלכה האחרון של פיריגיה, לא היו יורשים, אבל לפני מותו הוא קשר קשר מסובך להפליא שמאז ועד היום נקרא הקשר הגורדי. האורקל ניבא שמי שיתיר את הקשר יהיה המלך הבא. כולם ניסו ונכשלו. כשאלכסנדר הגיע אל הארמון הוא ניסה את כוחו אבל מכיוון שלא היו קצוות בקשר אי אפשר היה לפרום אותו. כולם לפניו כשלו אבל אלכסנדר שלף את חרבו ובאיבחה אחת חתך את הקשר.
הניסיון להבין את המיינד ולהתיר אותו על ידי אנליזה ופתיחת דלתות אל המודע ו/או אל הלא מודע משול למיתוס על מפלצת ההידרה מהמיתולוגיה היוונית שבכל פעם שהרקולס כרת את אחד מראשיה שניים אחרים צמחו במקומו. זהו מעגל קסמים בו כל גילוי ופתיחת דלת מובילים לדלתות חדשות נוספות שבעצם מובילות כולן לאותה הקומה ומותירות את המחפש לכוד עד אין קץ במבוך. זהו אמנם מבוך קסום, מרתק ומרגש אבל הוא כולו מעשה ידי, מבלי שאכיר בכך אני חוקר ומגלה שוב ושוב את אותו הסיפור בו אני שבוי, ותר את אותו המבוך מבלי שאדע שאני כלוא או שיש דרך החוצה.
לקראת סוף החיפוש מגיע הרגע בו אני מכיר באמת הפשוטה: הדרך היחידה לחתוך את הקשר הגורדי היא לוותר על המשחק ולהפסיק לחיות בתוך הסיפורים שאני מספר לעצמי ללא הפסקה, ואין זה משנה מהם. בין אם הם מכאיבים או מענגים, בסופו של דבר הם גורמים לי סבל.

אין בכך בכדי לבטל את חשיבות התראפיה בכל צורה שהיא. תראפיה שיפרה את איכות חיי באופן ניכר בתחילת דרכי ואני מלא תודה לתראפיסטים שסייעו לי, אבל בסוף החיפוש מגיע הרגע לעזוב.
במשך חלק ניכר מחיי סבלתי מסיפור שהיה לי לגבי איך שאני נראה. הרגשתי מכוער והייתה בי קנאה במי שחשבתי אותו ליפה, ואז יום אחד ישבתי עם ידידה שלא הרפתה עד שפתאום קלטתי:
"זה לא משנה אם אני חושב שאני יפה או חושב שאני מכוער. בשני המקרים הפנים שלי נראות בדיוק אותו הדבר!"

המיינד תמיד ינתח, ישפוט, וישווה, זוהי מהותו. מחשבה היא מעצם טבעה סיפור או דימוי שאני משווה למצב הקיים, אבל המציאות המשתנה מרגע לרגע לעולם לא תהיה זהה לדימוי שבראשי, המבוסס על זכרונות וחוויות מהעבר. לכן ההזדהות עם כל מחשבה באשר היא תוביל תמיד להשוואה ושיפוט הנדונים מראש לכישלון ובסופו של דבר לסבל, ולא משנה מהי המחשבה.

המיינד הוא סך כל הסיפורים שאני מספר לעצמי הכוללים את האמונות, הרצונות, התקוות, המחשבות, הציפיות... וזה לא נגמר לעולם. הדרך היחידה החוצה היא לא לשחק, והדרך היחידה לא לשחק היא להכיר בטבעו האמיתי של המיינד. לא להבין אותו אינטלקטואלית אלא להכיר אותו באופן מודע וישיר ולהיווכח בחוסר התוחלת של המשחק.
ההכרה בטבע המיינד שינתה אותי באופן מהותי ובסיסי. לקראת סוף התהליך מצאתי את עצמי לעיתים מבולבל, זכרתי איך הייתי מגיב באופן אוטומטי לדברים אבל אלא לא היו התגובות שלי יותר. בפשטות ובכנות לא ידעתי איך להגיב, לא היה לי מושג "מי אני". כל שידעתי היה שאני לא מסוגל יותר להאמין לסיפורים של עצמי, גם כשאני מנסה.
כשידידה טובה לא החזירה טלפון כשהייתי בקשיים, נזכרתי שבעבר הייתי נעלב. אבל כשבחנתי את עצמי בו ברגע לא הייתה העלבות. זכרתי שאני אמור להיעלב אבל זה פשוט לא קרה. לא היה לי מושג מה לעשות או איך להגיב כמעט בכל מצב ומצב. נותרתי ללא ספרייה של כללים ודפוסים. זה לא שהספריה נעלמה, אלא שלא היה רצון מינימאלי להיעזר בא כי אבדתי את האמון בכתוב.
התהליך לא היה מוחלט או רציף. חלק ניכר מהזמן מצאתי את עצמי חוזר אל אותם הדפוסים הישנים אבל פחות ופחות. גיליתי שהרגשות שלי מתפוגגים. הרגשתי שמחה, כעס, עצב, ואת כל שלל הרגשות האפשריים אבל כדי לתחזק אותם לאורך זמן נדרש סיפור, והאמונה שלי בסיפורים נסדקה. לאט לאט הסדק הקטן הפך לשבר ואז לתהום.
מדיטציה הפכה ממקור של גאווה לאגו ולכמה שאני "רוחני" למקור של אושר ומנוחה. אני לא עושה דבר. לא מחפש את השקט או מתרכז בנשימה או בכל אובייקט או מטרה אחרת. אני פשוט יושב. אין לישיבה תכלית ואין לי שום רעיון של איך היא אמורה להיות או מה יקרה וגם לא אכפת לי. זה לא משנה כהוא זה אם יש מחשבות או אין, או אם מצבי תודעה שונים מופיעים או לא, אם יש שקט או אין.
אני זוכר אותי לפני ארבע עשרה שנים או יותר מחליט לשבת למדוט בשלוש בבוקר כי אני לא מצליח להירדם ואז חושב:"אה, מה הטעם, ממילא אף אחד לא יראה אותי מודט". אחד מתוצרי הלוואי של התהליך הוא שהדעות של אחרים פחות חשובות מבעבר. אין בי רצון להעליב או לפגוע באף אחד אבל עם אובדן האמון בסיפורים שלי אובד גם האמון בסיפורים של אחרים.
החופש מהצורך להבין נובע מההכרה בכך שהסיפורים שלי הם בדיוק מה שהם: סיפורים. לעיתים הם תואמים את המציאות ואז אני "מצליח" וחש תחושה של סיפוק ואושר, ולעיתים הם אינם אינם תואמים את המציאות ואז אני חש תחושה של כישלון וסבל אבל למעשה שני המקרים זהים. בשניהם אני חיי בתוך סיפורים שאני יוצר, שכל קשר בניהם לבין המציאות הוא לכל היותר רופף.
ההכרה שהסיפורים הם סיפורים שינתה אותי באופן מהותי. היכולת להאמין בהם חדלה מעצמה. כשיש ידיעה האמונות ניגפות. כשהייתי ילד האמנתי שאמא סתם אומרת לי לא לגעת במחבת כי הוא חם כדי שלא אקח את האוכל לפני שהוא בצלחת עד שנגעתי וחטפתי כוויה. מאותו הרגע לאמונה שלי לא היה יותר שום משקל או ערך. מאותו הרגע ידעתי בדיוק למה לא כדאי לגעת במחבת הרותח ולא היה יותר כל רצון או ניסיון לעשות זאת. באותה צורה ההכרה הישירה בכך שהסיפורים שלי הם חסרי תוחלת לא מאפשרת לי להאמין בהם יותר או לרצות לפעול לפיהם.
האמון בסיפורים מתרופף וככל שעובר הזמן הוא נמוג. לפעמים אני עדיין אובד בסיפורים של עצמי, בעיקר בסיפורים המלווים ברגשות חזקים אבל בסופו של דבר ההכרה תמיד מפציעה מכיוון שההכרה היא לא באמיתות של סיפור זה או אחר אלא בטעות שבכל סיפור באשר הוא סיפור. האמונה בסיפורים היא שיורית וכעת להבדיל מבעבר נובעת משיירים של הרגלים ומנהגים ולא באמת מתוך אמון, וככל שעובר הזמן היא מתפוגגת.

אחרי החופש מלהבין הופיע החופש מלדעת. כשהחופש מלדעת הופיע אבד הצורך וכתוצאה מכך הניסיון לשחזר חוויות. אין בי שום רצון לחזור על חוויות שחוותי בעבר או לשחזר אותן כיוון שאין זה אפשרי. ההכרה בכך שהניסיון לשחזר חוויות מהעבר יוביל תמיד ללא כל יוצא מהכלל לסבל היא ודאית. אין בי שום רצון לחזור על סאטורי שחוויתי בעבר או על כל חוויה אחרת, עצם הרעיון גורם לאי נוחות פיזית.
זו אינה החלטה או עשייה. אני לא יכול להחליט לא לשחזר חוויות, ניסיון מסוג זה נדון להיכשל. זהו שינוי של מצב הוויה הנובע מההכרה הישירה בכך שזה פשוט לא אפשרי וכתוצאה מכך אין כל פתוי או השתוקקות לנסות לשחזר חוויות ואירועים מהעבר או מהדמיון:

ארוסתו של מולה נאסר א'דין שואלת אותו ברגע של תשוקה:
"מולא, אהובי, אם אעזוב אותך, האם תתאבד מצער?"
מולא מחבק אותה ומשיב בהתרגשות:
"אהובתי, זה מה שאני תמיד עושה".

אין תוחלת בלרצות את מה שאני באמת יודע שאי אפשר, ואין שום דרך לחזור ולו רק לרגע למה שהיה, על מה שהיה, או על מה שאמור להיות. עצם המחשבה מצחיקה. המחשבה: "איך זה היה טוב אם זה היה כמו שאני רוצה" חסרת כל ביסוס. העולם אינו יודע מה אני חושב, אינו יכול לדעת, ונוהג כדרכו כך או כך.
היחידי שסובל מהניסיון המתמיד לכפות זיכרון מת, מהנה ככל שהיה, על המציאות המשתנה ללא הרף הוא אני.
אי אפשר לחזור אחורה. אי אפשר לחזור אחורה בכלל אפילו לא לרגע, אפילו לא לאלפית של אלפית של שניה. אין תוחלת בלקוות שמה שקרה יהיה מה שיקרה גם אם אותו הרגע בעבר היה המהנה והמדהים ביותר שהיה לי אי פעם. מה שהיה לא יקרה יותר לעולם כמה שלא ארצה ואנסה.
הטרנספורמאציה היא החופש מהסיפורים. מכל סיפור באשר הוא, כולל הסיפורים על הזדהות, אי הזדהות, מודעות, אהבה, חמלה, הארה ולבסוף גם מהסיפור של עצמי.

וזאת היא ההארה באמת, לא ההתעוררות שהיא מדהימה אבל מטיבעה חולפת אלא הארה או התמורה הנובעת מההכרה בטבעי, והיא אינה דורשת שום מאמץ או עשייה ואין צורך לתחזק שום דבר. לא את הסיפורים בכללותם, וגם לא את הסיפור של העצמי או האני, כי סוף סוף אני מכיר בכך שהם מעולם לא היו אמיתיים. אין צורך להיות מודע או לא מודע, אין צורך להשוות כל הזמן בין מה שיש לבין איך שזה צריך או אמור להיות. אין צורך לעשות דבר. אין מה למצוא. זה קרוב אלי יותר ממני כי זה אני.

בתחילה מדי פעם עדיין הופיע הספק ואיתו הרצון לשאול את עצמי, אז מה בעצם גיליתי?
הספק הוא המכשול האחרון:
מולא נאסר א'דין קנה כספת חדשה כדי לשמור על דברי הערך.
כשסיים להכניס את הכסף והתכשיטים ראתה אשתו שהוא מכניס גם מראה.
"בעלי" היא שאלה אותו בפליאה, "הכסף, אני מבינה, והתכשיטים, אבל למה המראה?"
הסתובב מולא והשיב: "אשתי, כך בכל פעם שאפתח את הכספת אוכל לוודא שזה אני".

אז מה גיליתי?
לא גיליתי כלום, דבר לא השתנה, הכל רגיל מלבד הצורך בכך שזה יהיה אחרת. אין שום טעם, אפשרות, או רצון שהדברים יהיו אחרת, אין כל מאמץ או ניסיון לשנותם. ולפעמים יש, וגם זה בסדר.
המשורר האמריקאי רוברט פרוסט אמר פעם שכל דבר שהוא יותר מהאמת הוא יותר מדי. זהו אושר.
לא ההתרגשות המלהיבה והאקסטטית של ההתאוררות שמטבעה הינה חולפת, אלא הפשטות הנובעת מהכרת האמת והחופש שהוא הארה.


Easy is right. Begin right
and you are easy.
Continue easy and you are right.
The right way to go easy
is to forget the right way
and to forget that the going is easy.
Chuang Tzu