הארה כדרך חיים


תהליך ההטמעה משלב בתוכו את ההטמעה של הוויה חדשה - מודעות ריקה, ואת התמורה שעובר המיינד כדי להתאים את עצמו להוויה החדשה. ההתאמה של המיינד מתבטאת בין היתר בשינוי בסיסי ומהותי של יחסיי עם עצמי ועם הסובבים אותי. המשמעות המעשית היא לחיות מבלי לתמרן אנשים אחרים ובעיקר את עצמי משום שהאמונה שלי בסיפורים של המיינד שאני מספר לעצמי נסדקה.
במהלך תהליך ההטמעה אני מוותר על המיוחדות שלי ועל "מה שמגיע לי" לטובת מה שמגיע אלי.
הייחוד שלי הוא הדרך האישית שלי להיות, אין אדם אחר בעולם שהוא אני וה"ייחוד" שלי מעשיר את ההוויה. ה"מיוחדות" שלי נובעת מהצורך להרשים אחרים ואת עצמי ומהצורך ליצור ערך נוסף כי מי שאני כמו שאני לא מספיק [בעייני]. ה"מיוחדות" היא ביטוי לחוסר ביטחון ולפחד מדחייה.

כשאני חי בלי הסיפורים של המיינד (או ליתר דיוק מבלי להזדהות עם הסיפורים של המיינד) ומבלי לתמרן ולעשות מניפולציות באחרים ובי, הכול פשוט ורגיל ובדיוק כמו שהוא, לא פחות ולא יותר:
אני לא מנסה להיות כך או אחרת,
אין ניסיון להיות דבר מלבד בָאמת.
אין ניסיון לקבל אלא הכרה במה שיש בין אם אני אוהב את מה שיש או לא. כשהאמונה בסיפורים וברעיונות שלי לגבי מי ומה אני אמור להיות נסדקת, האמת מפציעה מבין החרכים:

גור דובים בקוטב ניגש לאמא דובה ושואל אותה: "אמא אני דב גריזלי?"
"לא חמוד" עונה לו אמא דובה.
"אז אולי אני דב חום?"
"לא חמוד" עונה לו שוב אמא דובה.
"אז אולי אני דובון פנדה?" הדובון מנסה שוב.
"לא חמוד" עונה לו בשלישית אמא דובה, "אתה דובון קוטב. למה אתה שואל?"
רועד כולו עונה הדובון: "כי קרררר לי".

בתחילה עבורי, התמורה הייתה מלווה בפחד. המיינד נמלא בפחד כיוון שמצאתי את עצמי חשוף לגמרי. לא מוגן. ללא תמרונים וללא מניפולציות. האמת הייתה שלא ידעתי איך לחיות כך אבל לאט לאט אני לומד ותוך כדי כך שוכח איך זה היה לפני.
ככל שדבר יקר לי יותר כך הסיכוי שאנסה להיאחז ולתמרן גבוה יותר, לכן קשה במיוחד להרפות לתוך אהבה ובתחילה זה מועד למעידה. אבל ככל שהתהליך מתקדם וההטמעה מעמיקה זה נעשה קל יותר. אני מוותר מראש על הניסיון לכוון את הדברים על פי מה שסיפרתי לעצמי שאני רוצה, מצפה, חולם או מאמין שצריך להיות לטובת הכרה פשוטה במה שיש. לחופש מהתמרון אני קורא לחיות בלב פתוח.
לא היה לי מושג כמה אנרגיה ומאמץ נדרשו ממני בכל רגע ורגע כדי לתמרן ולשמור על האשליה של השליטה, ואיזו הקלה אדירה הקנה לי החופש מהסיפורים. הבנתי שהסיפורים שלי לא אמיתיים. לפעמים במקרה הם תואמים את המציאות ואז אני חושב שיש לי מזל, או שפעלתי נכון, או שהצלחתי, ולעיתים הם לא תואמים ואז אני חש חסר מזל, וחושב שטעיתי או שנכשלתי. כך או כך אלו רק סיפורים שאני מספר לעצמי.

הויתור על הצורך לשחק את אלוהים, כי הרי אחרת הדברים עלולים לא לקרות כפי שאני מצפה, ועל הצורך להיות זה שמכוון את הכול ואת כולם הוא הקלה עצומה. כמה קשה, מתיש, מעייף, ומיותר זה היה לנסות במודע או שלא במודע לנסות לכוון ולתמרן את עצמי ואת העולם כולו.
תלמיד זן הגיע לשפת נהר שוצף אותו רצה לחצות. מצידו האחר של הנהר הוא ראה מורה זן יושב במדיטציה.
"כיצד מגיעים לצד השני?" הוא צעק אל עבר הגדה שממול.
מורה הזן הסתכל אליו, חייך, ואז צעק לעברו בחזרה: "מה זאת אומרת? אתה כבר בצד השני".

למעשה שום דבר לא באמת השתנה מלבד הניסיון שלי להעמיד פנים ש"זה" אחרת או ש"זה" היה יכול או צריך להיות אחרת. אם זה היה יכול להיות אחרת זה היה.

יום אחד הגיע אל הבודהה איכר שביקש את עזרתו ב83 הבעיות שלו.
"איך אוכל לעזור?" שאל הבודהה, והאיכר החל למנות ולפרט את כל בעיותיו במשך דקות ארוכות: "1. לא יורד מספיק גשם. 2. ראש הכפר העלה את המס. 3. אשתי לא מטפלת בבית כמו שצריך...81. הבנים לא רוצים לעבוד בחווה. 82. תנובת החלב של הפרות ירדה. 83. צריך לשפץ את הגג של האסם."
בתום דבריו נראה האיכר כאילו הר מוטל על כתפיו.
הקשיב הבודהה ואז ענה: "עם 83 הבעיות שלך לא אוכל לעזור כלל, אבל אוכל לסייע לך עם הבעיה ה84"
הופתע האיכר: "הבעיה ה84? מהי?"
ענה לו הבודהה:" שאתה מאמין כי זה צריך או יכול היה להיות אחרת".

כמה יופי, אושר וענוה יש בפשטות ובלב הפתוח אל המציאות כולה, בדרך חיים בה הלב נותר פתוח ללא אפליה כלפי כל האורחים המבקרים אותו בין שהם אושר, שמחה וקבלה או עצב, דחייה וכאב.

כשהבודהה נשאל מה תורתו הוא ענה:"הסבל וביטול הסבל" ולא "הכאב וביטול הכאב".
הלב הפתוח אינו מגן עלי מכאב. כאב הוא חלק בלתי נמנע מלחיות, והוא עובדתי. כשרופא השיניים קודח לי בשן זה כואב, כשאני מאבד אדם אהוב זה כואב. אבל, אם יומיים לפני הביקור אצל רופא השיניים אני בחרדות ויומיים לאחר מכן, ברחמים עצמיים – זהו סבל. אם אדם אהוב עזב אותי בעבר ואני עדיין ממורמר, כועס ומתכנן תכנונים במקום לשחרר ולהמשיך הלאה – זהו סבל.
כאב הוא חיצוני וממשי, סבל נובע מהפנטזיות ומהסיפורים שאני מספר לעצמי - וכולו מעשה ידיי.
למעשה כשכאב קורה ההכרה בו, החוויה אותו והביטוי שלו או במילים אחרות, הפגישה בכאב בלב פתוח מבלי לנסות להדחיק, להעלים או לברוח מחד ומבלי להעצים, לדוש, להפריז או להתמכר מאידך מאפשרת לי לחוות את הכאב כמו שהוא ללא היווצרות סבל.
מה קורה כדי שהארה תהיה חלק קבוע מההוויה שלי?
על כך בדף הבא: הארה - הצעד האחרון