הארה - מהתעוררות להארה


לאחר הסאטורי הראשון, המכשול העיקרי שנותר הוא הניסיון של המיינד להפוך את ההארה למצב קבוע או במילים אחרות עצם הניסיון "להגיע להארה". המיינד כל כך משתדל וכל כך רוצה להגיע להארה. אולי אם אקרא עוד ספר, או אשמע עוד סטסנג, או אלך לעוד סדנה הפעם זה יצליח. והמיינד כל כך יצירתי ויש לו כל כך הרבה רעיונות:

יש סיפור על רועה צאן שהכבשים בעדר שלו החלו למות.
בצר לו הוא פנה לכומר העיירה ושאל אותו מה לעשות?

חשב הכומר וענה: "התפלל 3 אווה מריה 3 פעמים ביום"
שמח וטוב לב חזר הרועה חזרה הביתה ועשה כנדרש אבל יומיים לאחר מתה עוד כבשה.
בלחץ הוא חזר אל הכומר:"אבי מתה עוד כבשה, מה אני יכול לעשות?"
חשב הכומר שוב וענה:"עליך ללכת להתוודות מייד". עשה הרועה כנדרש ושב שמח וטוב לב הביתה. ביום המחרת מתה עוד כבשה.
הרועה בפאניקה חזר אל הכומר: "אבי, נותרה לי רק כבשה אחת? מה עלי לעשות?"
חשב הכומר וענה: "זה, באמת עניין חמור. עליך לעלות על בירכיך את המדרגות עד לפסל של מריה הקדושה השקם לפנות בוקר.
נרגע הרועה ולמחרת מוקדם בבוקר עלה את כל ה1000 מדרגות לפסלה של מריה על בירכיו. בערב מתה הכבשה האחרונה.
בוכה הוא חזר אל הכומר: "אבי, הכבשה האחרונה שלי מתה, האחרונה".
הכומר הנהן בראשו ואמר: "חבל, באמת חבל מאד".

מה, מה חבל?" צעק הרועה.
"חבל מאד," ענה הכומר "היו לי עוד מלא רעיונות לנסות".

וכך המיינד מנסה עוד רעיון ועוד אחד. הוא כל כך רוצה להיות מואר, הוא כל כך משתדל, כל כך מנסה ולעולם לא יצליח. הוא לא יצליח כי המיינד יכול לחשוב ולהבין אבל לא להיות מודע. מודעות אינה תכונה של המיינד. הבנה מתרחשת דרך מחשבות ומילים ואי אפשר לחשוב הארה. להארה אין כל קשר למחשבות או הבנה ולכן אינה בתחום המיינד. לא משנה כמה אלמד, אדע ואבין לא אהיה קרוב יותר בסנטימטר הביתה.

אפילו אם התעוררות נחוות זה לא יספיק. אמנם לרגע אני מכיר בטבעי האמיתי אבל ככל חוויה אחרת ה"סאטורי" יחלוף, זהו טבע החוויה, והמיינד ישוב לנסות לחפש וכמובן יכשל.

המיינד מנסה ונכשל, שוב ושוב, והסבל והתסכול הולכים וגדלים. לעיתים התסכול מנוסח במילים:"אני נזכר מי אני ואז שוכח", אבל מי הוא זה שנזכר ושוכח? ההיזכרות והשכחה מתרחשים במיינד. המיינד הוא זה ששוכח או נזכר. המיינד הוא זה שמקיים את הרעיונות למיניהם כולל הרעיון של לזכור ולשכוח או את "הסיפור של לזכור ולשכוח".

כל שיש לעשות הוא להרפות. לא לנסות לעצור את המיינד, או לצאת מהמיינד. האמת הפשוטה היא שאי אפשר לצאת מהמיינד כי המיינד אינו קיים. המיינד הוא תהליך, אין לו קיום עצמאי משלו. כמו הליכה לדוגמה. הליכה קיימת כל זמן שאני בתנועה. ברגע שאני עוצר ויושב ההליכה חדלה כאילו לא הייתה מעולם. כך גם המיינד הוא פשוט תהליך של סיפור סיפורים. עצם האמונה בקיום שלו בורא אותו.

זיכרון הרגע בו קלטתי שהמיינד הוא רק סיפור ואין לו קיום משל עצמו מעורר בי צמרמורת עד היום. הבנתי שאני תקוע בתוך "לופ" של סיפורים וסבל. לאורך זמן רב סיפרתי לעצמי שאני צריך לצאת מהמיינד או לחדול מפעולת החשיבה ולא הבנתי שבעצם זה שאני מספר לעצמי את הסיפור אני "בורא" את המיינד "מחדש" בכל רגע ורגע. במקום כל זה אני יכול להרפות. אם באה מחשבה, לא לנסות לפתח אותה, להמשיך איתה, או לעצור אותה, פשוט להרפות. יתכן שכשארפה תופיע מחשבה אחרת או סיפור אחר ואז אני עושה את אותו הדבר שוב: מרפה, כי כל דבר שאני יכול לחשוב עליו הוא חלק מהמיינד. המיינד הוא סך המחשבות, הרגשות והתחושות שלי. הוא כל הסיפורים שאני מספר לעצמי. אין בו דבר רע כשלעצמו, אבל אם אני באמת רוצה לדעת מי אני עלי להרפות.

אני מרפה. מרפה מכל דבר שמופיע ולא משנה ממה. לתוכן אין משמעות. אין זה משנה אם אני מרפה ממחשבה, מרגש או מתחושה, ובודאי שלא מאיזה מחשבה, רגש או תחושה ובכך המיינד חדל. לא מייד, כי לאחר כל כך הרבה שנים יש לו אינרציה משלו. אבל כשהאמון בסיפורים שלי נסדק, כשאני מפסיק לספק חומר בעירה האש תחל לדעוך ולבסוף תיפסק:
מחפש הגיע אל הבודהה עם מנחה של פרחים בידיו. כשהבודהה ראה את המנחה פנה ואמר:"שחרר את זה". המחפש לא הבין אבל חשב לעצמו: "אולי כי אני אוחז בפרח בידי השמאלית הטמאה, אמר לי הבודהה לזרוק את הפרח" ושחרר את הפרח בידו השמאלית. שב הבודהה ואמר: "שחרר את זה". המחפש שנותר עם פרח אחד בלבד שחרר את הפרח בידו הימנית, אבל אז הבודהה שב ואמר: "שחרר את זה". מבולבל הביט המחפש בבודהה שאמר:"לא את שבידך".
אין זה משנה מה בידך – הרפה גם מזה. כשתרפה מהכול מה שיישאר יהיה: אתה.
המכשול העיקרי הניצב בפני המחפש לאחר שחווה את טבעו האמיתי לראשונה אינו ההתעוררות, אלא ההכרה של המיינד בכך שאינו יכול להגיע להארה. על המיינד לוותר ולהיכנע, וכדי לוותר ולהיכנע על המיינד להכיר בכך שאין ביכולתו להיות מודע. ברגע שהמיינד באמת מכיר בחוסר יכולתו להגיע להארה הוא נכנע ומרפה, אבל על ההכרה לבוא מבפנים. אין זה מספיק להגיד:"כן, זה נכון". הבנה אינטלקטואלית לא תספיק. לכן על המינד לנסות שוב ושוב ושוב: זהו החיפוש.
על המיינד לנסות עוד ועוד עם כל מה שיש לו עד שיום אחד מופיע בבת אחת ההכרה:"אני לא יכול להגיע להארה על ידי עשייה מכוונת מצידי ולא משנה מהי". המיינד מבין שהניסיון ל"השיג" הארה הוא כמו הניסיון ליצור משולש בעל שתי צלעות. אם יש לו רק שתי צלעות הוא לא משולש. זה פשוט לא אפשרי. אם אני עושה אני לא יכול להיות באי עשייה. אם תשומת הלב שלי מופנת לאובייקטים המנטאליים השונים המודעות שלי לא ריקה. אם אני מאמין לסיפורים שלי אני לא רואה את המציאות כפי שהיא. זה פשוט לא אפשרי.

סוף סוף המיינד מכיר באופן מוחלט בחוסר האפשרות שלו להיות מודע והוא מוותר ונכנע מחוסר ברירה. אין יותר ניסיון להגיע כי אני מכיר בכך שזה פשוט לא אפשרי. והמיינד אינו כועס או ממורמר או מתוסכל מכך. בדיוק כמו שאני לא כועס, ממורמר, או מתוסכל מכך שהגובה שלי לא ארבע קילומטר או מכל דבר מגוחך אחר. התחושה היא של שחרור והקלה עצומה מהצורך לנסות לעשות דבר שאינו אפשרי ושלעולם לא יצליח. ההכרה של המיינד במגבלה שלו והויתור הנובע על הניסיון להשיג, לאחוז, להבין, לדעת, או לרכוש הארה מאפשרים טרנספורמציה.