שאלות נפוצות

האם הארה היא באמת מצב של אושר מתמשך?


לא, זאת אולי הטעות הנפוצה ביותר. אני לא הופך לנכה רגשית שאינו מסוגל להרגיש חצי מטווח הרגשות האנושיים עקב חוויה ישירה של התודעה. האמת היא שעצב ושמחה או אהבה וקנאה/פחד (קנאה היא סוג של פחד: הפחד שיקחו ממני את האהבה שאני מקבל) אינם רגשות עצמאיים ונפרדים אלא מונחים שונים לתאר את אותו הדבר. כמו שחום וקור הם שני תאורים שונים של אותו הדבר. הכוס קצת חמה או מאד קרה. קור וחום אינם תחושות שונות אלא מיקומים שונים לאורך אותה הסקאלה.
באותו האופן, אהבה ופחד או שמחה ועצב, הם פשוט הקטבים ההופכיים של אותו הרגש ולכן לא להרגיש עצב, קנאה, בדידות, או כאב מחייב גם ויתור על שמחה, אהבה (וכפועל יוצא חברות וזוגיות) ואושר.
אני לא יכול לחתוך רק צד אחד של המקל כדי להשיג מקל בעל קצה אחד בלבד. כל שאקבל יהיה מקל קצר יותר אבל עדיין בעל שני קצוות. כפי שאיני יכול להיוותר עם מגנט בעל קוטב אחד בלבד, ולא משנה כמה פעמים אקצוץ אותו.
אי אפשר לרפא פצע על ידי קטיעתו או חיתוכו מגופי. כל שהעשה יהיה לגרום לפצע חמור עוד יותר. הארה אינה בריחה מהעולם. כשהבודהה אמר שהוא מלמד את ביטול הסבל כוונתו לא הייתה ביטול האנושיות על כל גווניה המרהיבים. הוא לא התכוון לביטול העצב, כאב, קנאה, פחד ושאר הרגשות או ליכולת לחוות אותם. ככל שאני מתבגר הפרספקטיבה שלי מתרחבת.
האובדן הנורא של אוטו צעצוע עבורי כילד שוב אינו אובדן נורא עבורי כמבוגר. באותו האופן ככל שההזדהות עם הסיפורים שלי כמבוגר מצטמצמת כך גם "הסבל" הנובע ממנה.

האם אפשר או יש צורך לבטל את האגו?


לא, ואין צורך. ה"אגו" אינו אויב שצריך להשמיד או ליקוי הדורש תיקון. לכל אדם מבנה אישיות איתו הוא נולד, המתפתח ומתגבש לאורך השנים. מבנה האישיות מובנה מתכונות מולדות כמו גם מדפוסי התפיסה, חשיבה והתנהגות שרכשתי מינקות לבגרות הכוללים את דפוסי מערכות היחסים שלי, את דפוסי הקרבה והאינטימיות עם עצמי והאחר, ואת כל שאר הדפוסים המודעים והלא מודעים המכוונים אותי.
חלק מהדפוסים מועילים, וחלק גורמים לכאב ונזק לעצמי ולזולת. ההתבוננות הכנה והאמיצה, אם כי לעיתים לא קלה, במבנה האישיות וההתמודדות עם החלקים שבי שהדחקתי, שגורמים לי לכאב, ושאיני רוצה לקבל היא חלק אינטגראלי מתהליך החיפוש או ההתבגרות.
"הארה" אינה בריחה מהאישיות. היא אינה בריחה מדבר, אלא הקבלה הפשוטה של מה שיש. תודעה חסרת אובייקט אינה מפלה בשום אופן או צורה בין תוכן חוויה אחת לאחרת, על כן אין זה משנה אם מבנה האישיות מתבטל או לא. (וטוב שכך כי האנשים היחידים שאין להם אישיות מסתכלים על השורשים מלמטה)
מבנה האישיות אינו נמוג לעולם. לכן למרות שההארה או "זה" תמיד זהה ובלתי משתנה, היא נחוות דרך דפוסי אישיות שונים ומתגלמת ומתוארת באין סוף דרכים יצירתיות ומקוריות המוסיפות אושר ויופי לעולם. זאת הסיבה שקרישנאמורטי, הקדוש הנוצרי פרנסיס מאזיזי, והמורה הסופי רומי לדוגמה, מתארים כולם את אותה החוויה אבל בדרכים כל כך שונות ומעשירות.
שוני אינה בעיה המצריכה תיקון אלא מתנה המעשירה את העולם.

מהו גורו וכיצד לבחור מנחה?


יש הבדל ברור ומובחן בין גורו ומורה. מורה מוסר אינפורמציה, גורו הוא התגלמות הדבר אותו הוא מלמד. לדוגמה אם אני סובל ממזג חם אני יכול לגשת למורה שילמד אותי טכניקות להתמודדות עם כעס, או שאני יכול ללכת להתגורר חודש ביחד עם האיש הכי רגוע בכפר. במקרה כזה, ולמטרתי, אותו האדם יהיה גורו. הוא לא מלמד אותי דבר. עצם הנוכחות לידו יום לאחר יום מתמירה אותי.

בתחום התודעה לעיתים נעשה שימוש לרעה בתואר גורו. התפתחות היבט התודעה אינה מחייבת את התפתחות ההבטים האחרים או ידע בתחומים אחרים.
הבעיה היא שלעיתים קרובות המחפש מקווה שהגורו יהיה מעין סופרמן אנושי שיוכל לפתור את כל בעיותיו. זוהי תפיסה שגויה לגמרי. אין סופרמנים אנושיים. (אולי באולימפיאדה)
המונחים "מסייע" או "מנחה" מתאימים הרבה יותר מגורו או מאסטר. המסייע אינו מאסטר לשום דבר. (אלא אם הוא רכש מיומנות גבוהה בתחום מסויים כמו:"master pottery maker".)
משמעות היותי מסייע היא שביכולתי לסייע בחשיפה הראשונה ותהליך ההטמעה, כי לעיתים אני ער וערות כמו צחוק, היא מדבקת. השהות ליד מי שחווה ישירות את תודעתו תדביק אותי. (אולי אבל לא בהכרח, או שכן או שלא)
בזן, סוג זה של "הדבקה" נקרא: "the special transmission" למרות שהוא אינו יותר או פחות מיוחד במובן זה מכל הדבקה אחרת, כמו לדוגמה בחיוך.
לפעמים למסייע הכישרון, נטיה, ומיומנות להיות מורה, ולפעמים לא.

מכיוון שהחשיפה הראשונה שונה מכל דבר, וההטמעה מובילה לשינוי סגנון חיים אני עלול לחוש אבוד או בור ולהניח שאין בידי כלים להעריך את ה"גורו".
זאת הנחה מסוכנת ורעה.
נכון שהspecial transmission מקל על התהליך לאין ערוך אבל הוא גם הופך את המחפש פגיע למבנה האישיות של ה"גורו". לכן חשוב מאד לבחור מנחה בזהירות ובקפידה.
לא לתת אמון על בסיס כריזמה, או על בסיס היכולת לגרום למצבי תודעה שונים, בלבד.

קודם כל ולפני הכל על המנחה להיות אדם טוב. (כי מבנה האישיות שלו תמיד יצוץ)
האם יש לו לב טוב? האם הייתי רוצה אותו בתור חבר? האם אני בוטח בו? האם הייתי בוחר בו בתור מלווה לכברת הדרך שאני מתחיל ללכת בא? האם הוא חומל ואכפת לו? האם יש לו חברים מלבד תלמידים? האם הוא בעל חוש הומור ויודע,ונהנה, לצחוק גם על עצמו? האם הוא מודע למגבלות שלו ומודה כשהוא טועה? האם הוא יודע לקבל ביקורת באופן חיובי?
כל אלא סימנים טובים.
אבל אם התשובה לאחת השאלות היא "לא" או אם הוא טוען שהוא או דרכו הם הדרך היחידה ללמוד את מה שהוא מלמד, שיש לו כוחות מיוחדים, אם הוא רוצה משהו ממני, ובייחוד אם הוא שומר זאת בסוד, אם יש לו אג'נדה שהוא מסתיר, אם הוא עוסק במניפולציות כדי לענות על צרכיו, ברח. ברח, מבלי לחשוב לרגע ועל תסתכל לאחור. תמיד יש סימני אזהרה. שים לב.

האמת הפשוטה היא שאף אחד לא הפך לקדוש מעולם, ואין אדם מושלם או טהור. בזן נהוג לומר שבמים טהורים דגים לא יכולים לנשום. אני מנסה כמיטב יכולתי ולפעמים כושל, אבל זהו חלק אינטגראלי מהיותי אדם. לעולם לא אהיה "מושלם" גם אם "נכנסתי לנהר". עם זאת, אין משמעות הדבר שאני מוותר על הדבר עצמו בגלל המדיום. "זה" מתגלם רק דרך אנשים שאינם מושלמים, אין אחרים. חוסר השלמות אינו גורע מהיופי והפשטות או מהצורך האנושי הבסיסי לשוב הביתה.
אין אנשים מוארים, רק רגעים מוארים, אבל זה אינו חסר, אלא בדיוק כפי שזה צריך להיות.
התגלית שהמסייע הוא אנושי ועלול לשגות (וכנראה גם ישגה מדי פעם) היא לעיתים כואבת למחפש אבל גם משמשת להתבגרות כשאני מכיר בכך שגם אני לא אהיה מושלם לעולם. ברגע מסויים במהלך ההתבגרות עלי לוותר על תקוות הילדות, למרות העצב, ואולי אז אוכל להכיר ביופי הרגע הזה ולא בפנטזיה על איך קיוויתי שהוא יהיה.