הארה  וביטול הסבל
סבל נובע מהאמונה שהמציאות יכולה או צריכה היה להיות אחרת. היא לא.
אם היא הייתה יכולה להיות אחרת – היא הייתה!
בכל פעם שיש סבל יש מאחוריו הנחה סמוייה שהמציאות יכולה או צריכה הייתה להיות אחרת...

אני רואה את המציאות וחושב שהיא הייתה אמורה או יכולה להיות אחרת, ואז משווה בין הפנטזיה שלי לאיך היא "אמורה" הייתה להיות לבין איך שהיא. 
ולאחר, שופט את עצמי על כך שהמציאות אינה כפי שאני מדמיין שהיא הייתה צריכה להיות.
(אני שופט ומעניש את עצמי על כך שהמציאות אינה מתרחשת לפי הפנטזיות שלי.)

ברגע שאני מדמיין או חושב שהמציאות הייתה צריכה להיות שונה מאיך שהיא בזה הרגע, אני רב עם המציאות,
אבל המציאות היא כמו שהיא בין אם זה משמח אותי או לא – ואם אני מתווכח עם המציאות אני תמיד מפסיד כי המציאות היא האמת, היא מה שקרה בזה הרגע וברגעים שלפניו, וזה לא משנה אם אני שופט אותה ורוצה שהיא תהייה אחרת או מאמין שהיא הייתה צריכה להיות אחרת.

הסבל נובע מהאמונה שיש איזשהו ישות – "אני" שיכולה הייתה באותו הרגע הקריטי לשנות את המציאות. שיכולה הייתה לגרום לה לקרות אחרת מכפי שהיא קרתה. אבל אין דבר בעולם שיכול היה לגרום למציאות לקרות אחרת מכפי שהיא קרתה כי כך היא קרתה.

כך שבסופו של דבר הסבל נובע מהאמונה השגוייה באשליית ה "אני" שכאילו מתווכת ביני לבין העולם, ושלכאורה היא בעלת כוחות על לשנות את המציאות מכפי שהיא (פנטזיה מנחמת ללא ספק) אבל מה שיש הוא מה-שיש ללא כל התחשבות בפנטזיות שלי על איך הוא אמור או צריך היה להיות,
בין אם אני מדמיין יישות דמיונית שיכולה הייתה בפנטזיה שלי לשנות את מה שקרה בזה הרגע וברגעים שלפניו, או לא.

כך שעצם האמונה באותה יישות דמיונית "האני" גורם לי להמשיך להאמין שהמציאות אמורה/יכולה/צריכה הייתה להיות אחרת מכפי שהיא, כי "יכולתי או צריך הייתי" לנהוג אחרת, ואני ממשיך לשפוט את עצמי על כישלון בפעולה שמעולם לא הייתה אפשרית וממשיך לסבול. כך שעצם האמונה באשליית ה"אני" היא שגורמת לסבל.