אין אסטרטגיות להארה. הדבר הראשון והבסיסי ביותר הוא שאין שום דרך, איסטרטגיה, או טכניקה להגיע להארה. המינד מתמרד ואינו מוכל לקבל שהארה אינה ברת השגה ומסרב להכיר בכך שיש דבר שהוא אינו מסוגל למצוא את הדרך אליו, ולהשיג אותו...
הרגע בו אני מכיר בכך שאין ביכולתי להשיג ולהפוך את ההארה לשלי, ושלעולם לא אצליח הוא שוק המזעזע את עצם מהותי.
הוא הרגע בו המינד נכנע ומוותר והחיפוש מסתיים...
הרגע בו אני מכיר בכך שאין ביכולתי להשיג ולהפוך את ההארה לשלי, ושלעולם לא אצליח הוא שוק המזעזע את עצם מהותי.
הוא הרגע בו המינד נכנע ומוותר והחיפוש מסתיים...
אין אסטרטגיות להארה. הדבר הראשון והבסיסי ביותר הוא שאין שום דרך, איסטרטגיה, או טכניקה להגיע להארה.
המינד מתמרד ואינו מוכל לקבל שהארה אינה ברת השגה ומסרב להכיר בכך שיש דבר שהוא אינו מסוגל למצוא את הדרך אליו, ולהשיג אותו.
אבל הארה אינה מיומנות נרכשת ואין דרך לתפוס או להשיג אותה – לעולם.
המינד מתמרד כי אם תרגול, ספרים, סוטרות, טכניקות שונות, וכל דבר בעצם שאני יכול להעלות על הדעת...לא מוביל להארה אז אני נאלץ להכיר בחוסר יכולת ובעצם בחוסר אונים שלי להשיג את מה שאני מדמיין שהיא הארה... ובמובן מסויים הארה היא הפנטזיה האולטימטיבית. מכיוון שאיני יודע מהי אני יכול לדמיין אותה ככל דבר שארצה. אולי כאושר מתמשך, או כמצב אקסטטי, כמצב שאי אפשר לחוות בו עצב או כאב, או ככל דבר שארצה...מספר הפנטזיות כמספר המחפשים.
אבל הארה אינה מצב ואינה ברת דמיון. כדי לדמיין עלי לספר לעצמי סיפור, והארה אינה סיפור שאני מספר לעצמי.
לכן נאמר כי תודעת זן היא תודעת המתחיל. (Zen mind, beginner's mind) כי לעולם לא אתפוס או ארכוש את ההארה, לעולם אשאר מתחיל במשבצת הראשונה.
הרגע בו אני מכיר בכך שאין ביכולתי להשיג ולהפוך את ההארה לשלי, ושלעולם לא אצליח הוא שוק המזעזע את עצם מהותי. (אם ההכרה מלאה ולא רק אינטלקטואלית)
הוא הרגע בו המינד נכנע ומוותר והחיפוש מסתיים.
זהו רגע המזעזע את עצם הוויתי אבלהוא גם מצחיק וקומי כי הוא גם הרגע בו אני מכיר בכך שהארה אינה מה שחשבתי, דמיינתי ורציתי. שמה שחיפשתי כי חשבתי שהוא הארה, הוא רק סיפור שספרתי לעצמי. החופש מהאמונה בכל סיפור שספרתי לעצמי, ובעצם מהאמונה מכל סיפור שאני מספר לעצמי, בין אם הוא על ה"אני", קארמה, או אפילו "הארה", החופש הזה - הוא מה שחיפשתי.
המינד מתמרד ואינו מוכל לקבל שהארה אינה ברת השגה ומסרב להכיר בכך שיש דבר שהוא אינו מסוגל למצוא את הדרך אליו, ולהשיג אותו.
אבל הארה אינה מיומנות נרכשת ואין דרך לתפוס או להשיג אותה – לעולם.
המינד מתמרד כי אם תרגול, ספרים, סוטרות, טכניקות שונות, וכל דבר בעצם שאני יכול להעלות על הדעת...לא מוביל להארה אז אני נאלץ להכיר בחוסר יכולת ובעצם בחוסר אונים שלי להשיג את מה שאני מדמיין שהיא הארה... ובמובן מסויים הארה היא הפנטזיה האולטימטיבית. מכיוון שאיני יודע מהי אני יכול לדמיין אותה ככל דבר שארצה. אולי כאושר מתמשך, או כמצב אקסטטי, כמצב שאי אפשר לחוות בו עצב או כאב, או ככל דבר שארצה...מספר הפנטזיות כמספר המחפשים.
אבל הארה אינה מצב ואינה ברת דמיון. כדי לדמיין עלי לספר לעצמי סיפור, והארה אינה סיפור שאני מספר לעצמי.
לכן נאמר כי תודעת זן היא תודעת המתחיל. (Zen mind, beginner's mind) כי לעולם לא אתפוס או ארכוש את ההארה, לעולם אשאר מתחיל במשבצת הראשונה.
הרגע בו אני מכיר בכך שאין ביכולתי להשיג ולהפוך את ההארה לשלי, ושלעולם לא אצליח הוא שוק המזעזע את עצם מהותי. (אם ההכרה מלאה ולא רק אינטלקטואלית)
הוא הרגע בו המינד נכנע ומוותר והחיפוש מסתיים.
זהו רגע המזעזע את עצם הוויתי אבלהוא גם מצחיק וקומי כי הוא גם הרגע בו אני מכיר בכך שהארה אינה מה שחשבתי, דמיינתי ורציתי. שמה שחיפשתי כי חשבתי שהוא הארה, הוא רק סיפור שספרתי לעצמי. החופש מהאמונה בכל סיפור שספרתי לעצמי, ובעצם מהאמונה מכל סיפור שאני מספר לעצמי, בין אם הוא על ה"אני", קארמה, או אפילו "הארה", החופש הזה - הוא מה שחיפשתי.
רק אגו יכול להאמין שאפשר להשיג הארה
פתאום אני מוצא את עצמי אובד לגמרי במערבולות משתנות , לא יודע הרבה. כל מה שלמדתי וכול מה שחשבתי מסתבר כסיפור ולא יותר, אם אני מאמין בו אני סובל ואם אני מרפה ממנו אני עירום. בשכל אני יכול להסביר בצורה נפלאה את כל האמיתות הנהדרות אותן למדתי ושיננתי על הארה ועל דרך חיים ואפילו להסביר בדיוק מה קורה עכשיו בתהליך שהאגו/ המיינד מאויים למות ולהעלם וזה הפחד הקיומי הבסיסי,כי אגו לא יכול להתקיים בזמן הווה הוא מותנה בעבר ועתיד ואגו/ מיינד זה חוזה ולא יותר, ועוד ועוד... אבל עכשיו פתאום אני יודע שהכול סיפורים והכול הזדהות עם צורות ולא יותר. אז כן מי אני בלי הסיפור שלי על עצמי? מי אני בלי כל הידע האינטלקטואלי הזה? מסתבר שריק גדול שאין בו אפילו סיפור אחד לספר ואו מחשבה אחת לחשוב ולהתעמק בה:) כרגע אני חש שהגעתי למין גבול כזה בו או שאתקע ואמשיך בלופ האינסופי של סיפור הסיפור ושהייה במבוך הצורות, או שארפה ממנו לגמרי. אני חש את פעמת החיים בתוך הגוף בעוצמה חזקה מאוד מאוד שלא מאפשרת לי לא להיות השקט השלווה והרגע הזה ומצד שני המיינד מרשרש, מתמרד, נלחם ולא מרפה.
אינני יכול עוד להתכחש להתעוררות ולשלווה הזו אליה הפכתי מודע , הגבול הזה בו אני חש שאני נמצא הוא סימן שאלה ענק, מצד אחד שלוות עולמים ותחושה שאין גוף ויש רק ריק אינסופי עצום ולא מוסבר, מצד שני פחד/ רעש/ נסיונות להבין את הדבר הזה שקורה ללא הרף.