הארה ובחירה

פורסם מאת ב- ב-הארה - כללי
  • שנה גודל פונט: Larger Smaller
  • כניסות: 1266
  • 0 תגובות


עד ההארה אני מאמין שאני הוא זה שעושה ובוחר. ההכרה בכך שאני אינו זה שבוחר או עושה היא תחילת ההארה:

אני יושב עכשיו מול המחשב וחושב לעצמי תוך כדי הכתיבה שאקום ואכין כוס תה. כך החלטתי, אבל לאחר מספר דקות אני מגלה שבעצם נשארתי מול המסך והמשכתי לכתוב.
אם כך מיהו זה שהחליט? אני נאנח ואומר שכנראה שלא באמת רציתי לקום.
אם כך מי היה זה שהחליט? כי אני רציתי לקום להכין לעצמי כוס תה.
מה מגבש רצון להחלטה/פעולה?

האמת היא ש"אני", או לפחות מי שאני חושב שמחליט, נקרא לו מספר הסיפורים בעצם אינו זה שבאמת מחליט או עושה, אלא זה שמתרץ ומסביר בדיעבד את אותן ההחלטות שנתקבלו ומעשים שנעשו. יכול להיות שאומר לעצמי:"עכשיו אקום" ואני באמת קם אבל כמה פעמים החלטתי דבר וגיליתי שנהגתי אחרת?
אם כך מיהו זה שמחליט באמת?

כי אם אני הוא זה שמחליט איך זה שלעיתים אני אכן עושה את מה שהחלטתי ולעיתים לא?
אם אני הוא זה שמחליט אז ברגע שאני מחליט הפעולה צריכה להתרחש, אבל זה אינו באמת המצב. אם לעיתים היא מתרחשת ולעיתים לא האם תיאור מדוייק יותר לא יהיה:"אני הוא זה שמספר סיפור שלפעמים תואם את החלטת/פעולת זה שמחליט ולעיתים אינו תואם?"

הכרה זאת מושכת את השטיח מתחת לתפישת ה"אני" האישי והופכת את כל תפיסת עולמי אבל לבסוף אין דרך להימנע ממנה מהסיבה הפשוטה שהיא תיאור מדוייק יותר של המציאות. האמת היא ש"אני" אינו זה שמחליט/עושה. תיאור מדוייק יותר יהיה שמתקיימת החלטה/עשייה שלעיתים הסיפור שאני מספר תואם לה ולעיתים לא. דרך אחרת לומר זאת תהיה: "זה מסתדר נהדר בלעדי" או העשיה מתקיימת באופן עצמאי מהסיפורים שלי עליה, או יש סדרה של אירועים שמתרחשים אחד לאחר השני שלעיתים מסופר עליהם סיפור כלשהו שתואם או לא תואם אותם. כשהכרה זאת נחשפת, האמון בסיפורים מתפוגג והחיים הופכים לפשוטים לחלוטין.
"האם אסע לים?"
"אני לא יודע. כשאחליט איידע אותי".
איך?
על ידי זה שנכנסתי למכונית, הנעתי את המנוע, ונסעתי.
יכול להיות שאספר לעצמי סיפורים על אם ליסוע או לא אבל האמת היא שלא אדע עד הרגע בו אני באוטו. זהו שוק גדול. אולי הגדול ביותר שאחווה כי אני נאלץ להכיר בכך שאיני העושה אלא הנעשה.

לאחר ההכרה הבסיסית הזאת מתחיל תהליך ההתמעה של ההכרה העמוקה המערערת את כל תפישת עולמי, אבל ההכרה כבר קרתה. מעתה אין דרך חזרה.
דבר לא משתנה. לא הייתי זה שבחר לפני, ואיני מי שבוחר עכשיו. אני עדיין קם לעבודה, אוכל, שותה, מריץ דחקות עם חברים אבל ההכרה עצמה משנה אותי באופן הכי בסיסי ומהותי והיא סוף החיפוש ותחילת ההארה.
דרג רשומה זו:
1
קישורי Trackback לרשומה זו

תגובות

  • אין תגובות. היה הראשון לרשום תגובה

כתוב תגובה

אורח חמישי, 19 אוקטובר 2017